״עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה״

סוף שנת 2024, אני עובדת במוזיאון ״מוזא״ בתל אביב. אחרי חצי שנה במילואים, החיים שלי לאט לאט התחילו לחזור לשגרה. במקביל, מחודש ספטמבר התחלתי לעבוד בהדרכת חוגי ציור לילדים ונוער. במשמרת רגועה במוזיאון, התחלתי לפנטז על תערוכה משלי. ניסיתי לדמיין בראש איך זה יהיה, מי האנשים שיבואו, מה תיהיה האווירה. התחלתי לזרוק רעיונות על גלויה ישנה שמצאתי במוזיאון. חישבתי את כמות העבודות שלי, ,עד אז היו בערך רק עשרה ציורים. ידעתי שלתערוכה אני צריכה לפחות פי שתיים. לכן התחלתי להרחיב את גוף. העבודות, בחנתי את נושא ה״בועה״ מנקודת מבט אבסטרקטית יותר, לעומת הציורים הקודמים שברובם דימויים פיגורטיביים שהבועות משתלבות איתם.
שנת 2025 היתה מאוד אינטנסיבית עבורי, התחלתי עבודה נוספת בהדרכת ציור לבני גיל הזהב, התפטרתי מהעבודה במוזיאון, וסבתי היקרה נפטרה, זכרונה לברכה. לכן העבודה והמאמצים להקמת התערוכה נדחו. רק בספטמבר חזרתי לתכנוני התערוכה, הלכתי לראות חללי סטודיו וגלריות שאולי יהיו מתאימים, אבל אז החיים שוב הסיטו אותי מהמסלול הזה. השתתפתי במסגרת המלגה ״נפש יהודי״ בסמינר ״מסע אלול״ שהשפיע עליי המון והיה מאוד מרגש. לאחר מכן מרוצת חגי תשרי ואחריהם יצאתי לטיול בן שבועיים וחצי באיטליה.
בסופו של דבר, בין חודשי יוני-יולי מצאתי בי את הכוחות לשוב ולתכנן את התערוכה. בעזרת חברים טובים בדקתי מספר גלריות נוספות ובחרתי להמשיך עם הגלריה ״על הקיר״ בתל אביב. אחת הסיבות שבחרתי בהם היא משום שהנגישות אליה מבחינת תחבורה ציבורית ופרטית היתה הנוחה ביותר.
כל 20 הימים מתחילת אוגוסט עד התערוכה הוקדשו במלואם לארגון שלה, מהכנת הפלייליסט עד אריזת הציורים, עשיתי הכל בעצמי. בימים שלפני התערוכה חברים טובים והוריי היקרים עזרו לי בהבאת הציוד והציורים, סידור הגלריה והצבת הציורים. זה היה תהליך קשה ואינטנסיבי, בייחוד בחודש אוגוסט החם. ביום התערוכה היה כל כך מרגש ומשמח, הרבה אנשים יקרים ואהובים באו לראות, להעריך ולקנות. היתה מכונת בועות שבהמלצת חברה הפנינו לרחוב והבועות משכו פנימה אנשים סקרנים שבאו לפרגן. הופתעתי לשמוע איזה ציורים היו אהובים במיוחד ושציור מסוים עורר הזדהות בקרב מישהו בעל חוויה דומה לדמות בציור.
לא פעם אחת חשבתי לעצמי שאולי אני עושה טעות ואולי זו הוצאה מיותרת לפני הלימודים בפירנצה. בנוסף, ספקות שאולי ״אף אחד לא יבוא״ ניקרו לי בראש בלי סוף. למרות זאת, ידעתי שאני רוצה לעשות את זה מאוד. לציורים שלי יש ערך והם צריכים להראות. האמונה הזו היתה הכי חזקה והיא הובילה אותי. וגם, ״עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה״.
